המילואימניק שלך חזר הביתה? מרגש!
יחד עם זאת, אנחנו יכולים להבין שאחרי הנשימה לרווחה, החיבוקים החמים והארוחות הטובות, ההסתגלות אינה חלקה. ייתכן ואת מרגישה שהוא מסתכל אבל לא ממש רואה אותך, הוא שומע אבל לא תמיד מקשיב, הוא פה אבל לא פה.
נכון שגם את עברת תקופה מאוד לא פשוטה ובגבורה רבה (תפעולית ונפשית) ויחד עם זאת, כדאי רגע לנשום ולהבין שהוא לחם, על עצמו, עליך, על הילדים, על החטופים, על כולנו וזו חוויה מורכבת פיזית ונפשית. אצל חלק מהמילואימניקים, היא טרם הסתיימה.
אם ננסה לפרוט אותה, החוויה טומנת בתוכה דריכות שיא – מצב בו הגוף והמוח דורשים הרבה ריכוז, עירנות, קשב ומשאבים מנטליים פנימיים. מעבר לאנרגיות האדירות שהושקעו במשימה הלאומית, ייתכן שהוא ראה מראות קשים, איבד חברים או לוחמים שהכיר והוא גם באבל על האבדן. ייתכן שהתמודד עם דילמות קשות ברמת חיים ומוות ועם עצמו – אולי אשמה, אולי ביקורת עצמית, אולי געגועים ועוד. מעבר לכך, למרות הניתוק מהנייד, הגיעו לאזניו גם ביקורות חיצוניות ואת עיניהן הנשואות של כל העולם, ליטרלי.
אז עכשיו, כשהוא חזר, זה לא פשוט לו לשנות "פאזה". לכל אחד קצב משלו ותגובה אחרת. יכול להיות שהוא צריך עוד לעבד את מה שחווה ולאט לאט ירשה לעצמו לצאת מהדריכות, אולי להרגיש רגשות כואבים ובכלל להבין מה עבר עליו. לכן נדרשת עוד קצת סבלנות הדדית לעבור את המשוכה.
לבינתיים הנה כמה המלצות שיסייעו לשניכם להסתגל לשגרה מחדש ואולי אף לצאת מחוזקים יחד:
🔶️ לדעת שיתכן שהוא נמצא פיזית פה, אך נפשית אולי הוא עדיין שם
🔶️ לתת זמן ומרחב – גם אם הוא "סתם" יושב בספה, גם אם הכלים מחכים לשטיפה, גם אם נורא דחוף לך לספר לו… אפשר לעשות תיאום ציפיות לזמן הקרוב, מה מאסט, מה חלוקת התפקידים ומה הרצונות והיכולות של שניכם כרגע ולהגיע להסכמה משותפת.
🔶️ לאפשר לו לשתף או לא לשתף מה היה ואיך הוא מרגיש – נכון שאת ממש רוצה לדעת , רוצה להיות שותפה ואולי גם נראה לך שהשיח יכול לעזור, אך כדאי לכבד אם זה לא ביכולתו/רצונו כרגע. את תהיי שותפה עוד יותר טובה, אם הוא יראה שאת רואה אותו ומאפשרת לו.
🔶️ להבין שכולנו השתנינו בתקופת המלחמה, גם הוא וגם את, וכדאי להיות פתוחים לשינויים הללו ולא לחפש את מי שהוא היה קודם, או את מי שאת היית קודם. מכאן החיים ממשיכים.
*כמובן שההמלצות תקפות גם הפוך כשהמילואימניקית חוזרת הביתה!
בהצלחה רבה ובשורות טובות לכולם💙
